כמו שאתם רואים זה לא בדיוק טיפ שבועי אבל זה בהחלט טיפ אימוני.
ואני מקווה שמי שחיכה לרשומה הזו לא יתאכזב....והפעם הבאה תהיה קרובה יותר...אי"ה
אתם יודעים
יש צרופי מילים מעכבים והרסניים מאוד כמו "אני לא יכולה" "לא יצא מזה כלום"
"אני לא יודעת ולא מסוגלת" "זה הולך להיות כשלון צורב"
בכזאת קלות אנחנו אומרים אותם ולא שמים לב איך אנחנו יוצרים דרכם את המציאות ממש
תראו את התמונה הזו.אף פעם לא טענתי לכשרון ציור . זה לא אחד מהכוחות הבולטים שלי אבל אני אוהבת להתעסק בצבע וכשהזדמן לי להשתתף בחוג מקוצר של 3 מפגשים שבו עשינו ציור על קנבס ("ציורי אוירה") החלטתי לנסות את זה
ואני - שכל הזמן מאמנת אנשים לומר היגדים חיוביים מצאתי את עצמי אומרת בקול רם את המשפטים המכשילים דלעיל...והתמונה הזאת מספרת את הסיפור כמות שהוא-ותיכף אפרט
דבר אחד בטוח- אין סיכוי להצליח כשמדברים ככה כי זה סוג של נבואה שמגשימה את עצמה.
אם האנרגיה שאני מביאה איתי היא שלילית - משהו טוב לא יכול לצאת מזה
מה הייתם עונים לה?
מנסים להסביר לה למהכדאי שתיגש/למה יש לה יכולת להצליח/ מרבים במילות שבח על יכולותיה הפוטנציאליות . זהו - שהחלטתי שלא!!!
- אני רוצה שאוזניה ישמעו את מה שהיא אומרת
- שתאסוף את עצמה
- שתקבל אחריות על החלטותיה
ולכן אמרתי לה "אם ככה - באמת אין טעם שתגשי..." זו שיטת האבסורד.
השיקוף הפשוט הזה העמיד אותה במקומה. היא חשבה שאתווכח איתה ,שאתחנן לפניה, שאוכיח לה שהיא יכולה , שאסביר לה מה היא מפסידה והיא תוכל להתווכח איתי ולשכנע אותי שהיא לא מסוגלת ושאתן לה אישור לזה - אבל זה לא הכיוון.
בחרתי לא להיבהל ,שיתפתי פעולה עם ההיגדים שלה ומסרתי לה את כל האחריות. ויודעים מה?- זה עבד!!!
היא עשתה חשיבה מחודשת התעשתה ואמרה לי "טוב אני אשתדל" והיא הצליחה!!!
הבשורה הטובה היא שאפשר לשנות את הגישה ואת המחשבה הזאת "אני בטח אכשל - זה לא יצליח לי"
בכל רגע
וזו שאלה של בחירה
והסיפור של הציור -יוכיחבמפגש הראשון- זה היה ציור ושמו דכדוך
ציירתי את ריבועי הרקע בחום-כחול -זהב ולא ממש הבנתי למה. רציתי צבעי אנרגיה ויצא לי משהו קודר. הרגשתי מדוכדכת וזה השפיע על היום שלי וגם על זה שלאחריו
במפגש השני-זה היה ציור ושמו חיוך
הבנתי שיש לי עוד 2 פגישות ואפשר לשנות את התמונה . כפשוטו . אז החלטתי לחייך ושיניתי גישה. החלטתי שאני נהנית והתחלתי להלביש על הרקע המדכדך צבעים עזים של שמחה - כמו שרציתי בהתחלה
חשבתי לצייר פרח אדום גדול במרכז משהו עם נוכחות
ופתאום קלטה עיני מפית שנתנה לי השראה. היו מצויירים עליה פלפלים צבעוניים חיים ומשמחים
ואז הכרזתי בשמחה "אני לא מציירת פרח אני מציירת פלפלים" חברותי שכבר התבלבלו ("אבל רצית פרח, את רוצה להתבאס שוב?"...) הופתעו כמוני ממש. בהינף מכחול התחילו צבעי הכתום - אדום לכסות את מרכז הקנבס . הייתי מודעת לזה שברגע זה ממש אני בוחרת להחליף את הדכדוך של המפגש הקודם בחדוות יצירה פלפלית וחריפה
תבינו-היה לי לא פשוט להחליף את הערוץ הרגשי המדוכדך שהתחלתי ליצור איתו בערוץ שמח וחיוני אבל קבלתי החלטה מודעת שאני רוצה ליצור מתוך שמחה ופשוט פקדתי על עצמי ליהנות!
במפגש השלישי זה היה ציור עם דיוק
צריך לגזור מפיות, להדביק בשכבות ,ליצור ריבועים עם צלוטייפ. באמת עינוי סיני בשבילי
אבל זוכרים?
החלטתי ליהנות ...וכבר למדתי שלפעמים צריך לעשות גם מה שלא כל כך נוח...
אז נכון שהיא לא יצירת מופת אומנותית (וזה המקום לפרגן לחברותי לחוג שיצרו ציורי אוירה יפהפיים...שאפו)
אבל מאז שציירתי את התמונה הזו היא פוגשת אותי בכל בוקר קורצת ומחייכת אלי
כאומרת - גם את יכולה
הצייר לפני שהוא מניח מכחול על הבד רואה את הציור בעיני רוחו.. .
אם אתם חושבים על עצמכם במושגים של ציור - מה אתם רואים?
האם כדאי לצייר את התמונה שבמחשבתכם ?
ואני שואלת איזה צבע אתם יכולים להוסיף לתמונה הזו כדי שתראה בדיוק כמו שאתם רוצים אותה
וכן- זה עניין של הרגל
לקרוא את הבלוג של יעל
אנא הגיבו - זה כל כך מעניין לראות איפה זה פוגש אתכם...
