בס"ד  תמוז תשע"ב

,

פייסבוק

כולם אומרים שצריך לפתוח דף פייסבוק

שאם יש לי פרויקט חשוב  ואני רוצה שרבים יחשפו אליו אז צריך דף פייסבוק

אז אחרי יותר משנה שרבים וטובים מסבירים לי את חשיבות העניין התרציתי וביקשתי ממישהו שיפתח לי דף כזה...  ומה קרה?

מאתמול  יש לי דף פייסבוק ואין לי מושג מה עושים איתו... :)   :)   :)  (הצעות תתקבלנה בשמחה...)

במייל שלי מצטברות רשימות של בקשות חברות ואישורי חברויות של כל מיני אנשים שכבר מזמן לא שמעתי מהם ושל אחרים שאינני מכירה ואני מתחילה להשלות את עצמי שאולי אני באמת מוקפת אין סוף  חברים....

אבל אני לא שוכחת לרגע שהחברות הזו היא וירטואלית ותלויה במה שאכתוב היום על הקיר ובמה שיהיה הסטטוס הבא שלי...

אין ספק שהיא  יכולה לשרת אותי ברמה המקצועית, בפרסום, ביצירת קשר אבל  אני לא  שוכחת לרגע שהחברות הוירטואלית הזו איננה במקום חברות חיה ,חמה, קרובה וממשית!!!

אלא שאני לא יודעת עד כמה ברורה הנקודה הזו לדור הפייסבוק . לאלו שכל עולמם או רובו יוצא ובא אל המקלדת ומתוכה ...ושם הוא חי ומשם הוא שואב את המידע ואת הרצון...אולי אפילו את החזון 

ואני תוהה

מי למשל יודע איך אני באמת מרגישה היום?  מה מטריד אותי?  מה משמח אותי? מי שאמת רוצה לדעת?

הרי הכל תלוי במה שאומר , אספר או אכתוב

אבל מי ערב לכך שאני מספרת אמת...עד היום כשניסיתי לטשטש מה שעובר עלי בשיחת חברות קרובות תמיד הייתה שם מישהי שקלטה את זה שידעה לשאול שאלה שהתאימה לשפת הגוף שלי למה ששידרתי לא בערוץ המילולי...מה יקרה עכשיו אם הכל יתנהל וירטואל? . איזה סוג של קשר יתהווה ויווצר בין אנשים???

ואם מישהו צריך פתאום חיבוק?

זה מזכיר לי את הקורס שהעברתי השנה באחת המכללות בנושא "התמודדות חינוכית עם השפעות הקידמה"

סיפורי הפייסבוק כיכבו בו  . תלמידותי סיפרו על עולמות שלמים שמתנהלים בפייסבוק הזה בלי  מגע , קשר עין או קרבה של ממש. פגשתי בנות שצמאות לקשר אמיתי אבל לא יודעות איך ליצור אותו. כי כשהכל וירטואלי מאבדים מהיכולת הראשונית של תקשורת בין אישית. כותבים על קושי או בעיה ובוכים מול המסך ואין מי שילטף ,חושבים על משהו מהותי בחיים שולחים מילים באוויר ונשארים בריק אנושי גדול...

בפייסבוק אנשים לומדים לספר את שעל  ליבם אבל הם לא רואים את הלבן בעיניים של המספר ושל השומע - אז איזו מין הקשבה מתפתחת מזה...

וכמה זה קשה להיות מוקף בעשרות ומאות חברים וירטואליים ללא חבר ממשי קרוב אחד

ואיזה דור זה שחווה את עצמו כמעט אך ורק דרך המקלדת....

אולי בעוד חודש חודשיים כשנפלאות הפייסבוק יתבררו לי,  דעתי תתיישב עלי ואוכל להמליץ ולחבב את המדיה הוירטואלית הזו  כי אמצא בה יתרונות שיווקיים , עסקיים ואחרים ואולי אפילו אצטער על מה שאני כותבת פה היום אבל חשוב לי לשתף במה שעובר עלי כאן ועכשיו והעניין הוירטואלי שתופס את מקומו של זה האנושי - מטריד אותי, כואב לי, ומעורר אצלי סימני שאלה

האם גם אצלכם מתעוררות שאלות דומות?

ולא ממקום שפוחד מהמחשב  אלא באמת באמת מהמקום הסקרן, התמה, השואל...

לחיות בסרט בשילה הקדומה

לפני כשבוע עטו על  שילה  הקדומה צוותי צילום ,בימוי ותפאורה.  צלמים חמושים במצלמות ענק על גלגלים אביזרי תאורה המפיצים אור יקרות  ותפאורה שהלבישה את תל שילה בצבעי ימים עברו ומזכירים את תקופת המשכן.

 הסרט מופק ע"י חברת הפקות קומפיוגרפיק התבקשה ע"י עמותת משכן שילה ובתקצוב משרד התיירות להכין סרט לקראת  הקמתו של מרכז מבקרים מרשים וחדש במגדל הצופה על התל וסביבותיו שיקום פה בסוף אוגוסט שנה זו. וכשתבואו למרכז המבקרים הזה תגלו את התמונות המצ"ב כחלק אינטגרלי מהסרט שיוצג שם.

3 מנכדי הם ניצבים בסרט (2 מהם כאן בתמונה הראשון משמאל שמו מירון בן 4 והשלישי משמאל עם הכאפיה הלבנה בן 6 ושמו מלאכי)  יחד עם עוד אנשי שילה ואנשי מקצוע אחרים שעושים פה הסטוריה.... והנה בזכות העובדה שפתחתם את הבלוג הזה אתם ראשונים לצפות בתמונות יחודיות מהסרט עוד לפני העריכה הסופית...

מה בסרט?

הסרט מלווה יום בחיי משפחתו של אלקנה ושאר עולי הרגל העולים למשכן ,מלווה את ארועי ט"ו באב בכרמי שילה ואת הולדתו של שמואל אל תוך משכן שעלי ובניו משרתים בו.

זהו סרט שמחייה את העבר וצובע אותו באור ממשי כך שכל מבקר יוכל לחוש עצמו חלק ממה שהתרחש כאן בימי אלקנה ומשכן שילה.

ירדתי לתל כדי לראות את  המציאות המדומה המתרחשת שם.  משהו בחגיגיות  של העניין גרם לי לרצות לעקוב מקרוב אחר ההתרחשות שם. מה גם שילדי פנינה הם נכדי .

הגעתי כדי לעמוד לצידם ומצאתי את עצמי עמוק בתוך הטקסט.

"חנה למה תבכי ...הלא  אנוכי טוב לך מעשרה בנים..." פונה אליה בתחנונים אלקנה העטוף גלימה, בידו מטה דרכים ולרגליוסנדלי דרך תנכ"יות ...והיא בכעסה קמה ונמלטת הישר אל תוך המשכן שם יחכה לה עלי הכהן על כסאו ישמע את תפילתה ויחשבה לשיכורה...במצוקתה בוראת לנו חנה ,לדורות, את האופן שבו נתפלל מכאן ולהבא והיא עוד אינה יודעת שהיא תלד בן...."רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע..."  ואני רוצה לגלות את אוזנה...

בהפסקת הצהריים אני מתהלכת בתוך תפאורת המשכן שהוקמה  לפי המידות והגודל האמיתי של המשכן . רואה את המזבח , את האריג שעליו רקומים ראש נשר וראש אריה ,את העמודים התומכים, את קירות האבן

והכל כל כך מוחשי וחי ומעורר הוד

אף שהכל עשוי קלקר פשוט ...

עולם הדמיון שמכניס אותי עמוק לסיטואציה המורכבת של חנה ושל שמואל שתיכף יוולד לשרת בקודש כל חייו

ואני רואה גם מה עושה הבמאי

מה רואים על צג המצלמה תוך כדי התרחשות

מה קורה לשחקנים כשהם נכנסים לדמות ומה קורה כשלא (פתאום צוחקים/שוכחים את הטקסט/מתבלבלים )

והצלמים

מצלמים שוב ושוב ושוב(5-7 פעמים כל סיטואציה) כדי להצליח לקלוט את הרגע הכי מדייק והכי איכותי

וכדי לשמור על עירנות של הילדים ועל סבלנותם מגישים להם כחלק מהטקסט ענבים, גזר וגמבה. לארוחת ערב כבר לא צריך לדאוג להם, והמצלמה מצלמת מקרוב ומרחוק ,מגדילה ומקטינה ושוב  פנינה ושוב חנה המתנזרת מאוכל מפאת צערה....

היה קסום לרדת לשילה הקדומה ולראות איך באופן מלאכותי היא מתעוררת  לתחיה

פתאום הבנתי שוב ויותר לעומק איך ביצועי דמי יכולים לתת תחושה של מציאות

ובטיול עם הכלב  הבוקר כשעברתי ליד מקום המשכן הבטתי כה וכה ביראת כבוד

שמא תיכף יפגוש בי עלי הכהן

או חנה ואולי אוכל סוף סוף ללחוש על אוזנה את סוף הסיפור...

 

הבנתם את זה?

המציאות שלנו יכולה בעזרת הדמיון ללבוש צורה של ממש

אז מה אם הכל עשוי מקלקר?

זה מרגיש כמו אמיתי ,זה יוצר אנרגיה של התרחשות של ממש ,אפשר לגעת בזה ,לחוות את זה ,להצטער עם זה ולשמוח עם זה

זה ממלא את הלב ונותן פרספקטיבה לחיינו כאן ועכשיו וצריך לחזור על דברים שרוצים בהם שוב ושוב עד שהם יטמעו בנו ישקעו פנימה ויהפכו לממש. סוג של אפקט פיגמליון-כשרוצים משהו משיגים אותו

אז לחיות בסרט זה לפעמים נכון

תחיו את הסרט שלכם-דמיינו את זה קורה, כנסו לרזולוציות הכי קטנות -מה תלבשי שם -מה תאמרי -מי יהיה סביבך - איך זה ירגיש - איך תתנהגי - איזה מחשבות תהיינה לך

ואז זה יהיה קרוב יותר להשגה. זה עושה את הרצון נגיש ובונה בראש שלנו אופציה של מימוש. המוח כבר מכיר את הסיטואציה הזו וכבר יוכל לחתור אליה ביתר קלות

אני-שנגעתי במשכן במו ידי והייתי בעליה לרגל של אלקנה לשעה קלה הרגשתי כל כך אמיתי וטבעי עד שיכולתי לחזור לתקופה ההיא בקלות

שווה לחלום ולדמיין שמשיגים את מה שרוצים
נסו את זה
ולו רק כדי לחיות בסרט
זה נורא מרגש ומעורר ופותח ערוצים...
 ואם  משהו גם יתחיל לזוז לכיוון הנכון
אז זה בונוס די ודאי
ולמה לא לנסות את זה

פשוט
לחיות בסרט

תקרת זכוכית

הנכד שלי -מירון בן 4 - הגיע בשבת לארוחה וקיבל כמנה אחרונה את השיפוד הנראה בתמונה .

זהו שיפוד מעץ ועליו שזורים פירות שונים ובצמרתו של השיפוד מרשמלו עם נגיעת שוקולד

אגב-כש 20 שיפודים כאלו מוגשים יחדיו לשולחן זה נראה כמו זר ססגוני של פירות .

דומה לזר פרחים בצבעוניות וגם אכיל.

וזה יפה מרענן וממלא בשמחה

    למחרת בבוקר כשהארוחה הסתיימה  

בשיפוד של פירות ללא המרשמלו כמו בתמונה הזו

                                                  מירון סרב לקחת אותו

"אני לא רוצה את זה . אין פה מרשמלו ושוקולד"

הוא כבר התרגל לרמה אחרת...תקרת הזכוכית שלו גבהה

זה כאילו הוא אמר "אם חוויתי חוויה שכוללת מרשמלו ושוקולד למה שעכשיו אסתפק בפחות מזה?

אתם יכולים לאכול מה שמגישים לכם אבל אני טעמתי טעמו של גן עדן ולא אסתפק בפחות מזה מעכשיו!

                                           כלומר-מי ששתה יין הונגרי לא יכול כבר לשתות יין אחר

תקרת הזכוכית שלו גבוהה יותר והטעם החדש שחווה כבר לא מאפשר לסגת לשתיית יין זול

 שיפוד ללא מרשמלו בנגיעת שוקולד איננו השיפוד שלי עוד...   איך כתוב בגמרא במסכת פסחים "כיוון דעל-על" שפרושו בערך מה שכבר התרחש - התרחש . מה שכבר קיים-קיים

מכירים את הניסוי עם הפרעושים?

אז זהו שבקיץ האחרון חוויתי אותם על בשרי. למי שיש כלב יש גם סיכוי להבין כמוני מה זה מכת פרעושים שמתרחשת על פי רוב בחודשי הקיץ החמים. הפרעושים הם יצורים קטנטנים שחורים וקופצניים המסוגלים לקפוץ רחוק וגבוה כדי להגיע לבעלי חיים ואנשים ולעקוץ אותם. מה זה לעקוץ-להתנפל ולשגע מגרודים...

אז לכדו כמה מהם בצנצנת זכוכית וסגרו אותה במכסה זכוכית שקוף. בשלב הראשון הפרעושים המשיכו לקפוץ גבוה כדרכם אך התנגשו בתקרת הזכוכית וצנחו  לקרקעית. הם עשו זאת שוב ושוב עד שבשיטת ההתניה הקלאסית הזו הם למדו שהם יכולים לקפוץ רק 10 ס"מ כגובה הקופסא ותו לא.

לאחר שהתרגלו למציאות החדשה שהגובה מוגבל בה הנסיין פתח  את מכסה הזכוכית אבל הפרעושים אפילו לא ניסו לקפוץ גבוה כי האמינו שתקרת הזכוכית עדיין שם. הם התרגלו לגובה מוגבל ובלית ברירה קבלו על עצמם את הדין ולא חשבו שאפשר אחרת.  הם התרגלו לתקרת זכוכית נמוכה ולכן נשארו בתוך קופסת הזכוכית אף שהשמים היו פתוחים לחלוטין...

כמה פעמים גם אנחנו לא מנסים יותר אחרי שלא הצליח לנו פעם ועוד פעם???

אני רוצה להיות כל מה שאני מסוגלת להיות" לא פחות - אומרת קתרין מנספילד

וזה מזכיר לי את יאיר לפיד

הוא  יוצא לפוליטיקה כי ההרגל שלו זה אבא בפוליטיקה. בשבילו להיות בעולם הפוליטי זה טבעי

תקרת הזכוכית שלו נראית כמו חבר כנסת אז הוא מגיע עד לשם

ונועם שליט

אחרי שנות מאבק לשחרור בנו התרגל לחשיפה ציבורית ,לדיבור אל העם, לפגישות עם שועי עולם  אז טבעי לו עכשיו להמשיך להיות בזירה הזו. זו תקרת הזכוכית שלו.

• מהי תקרת הזכוכית שלך? כמה היית רוצה להגביה אותה?
• מתי העזת קצת יותר וזה הצליח לך?
• מהו הסוד שלך להגבהת תקרת הזכוכית(או בקיצור איך עשית את זה?)

שתפו אותנו ב"תגובות" כאן בתחתית המאמר כדי שנוכל גם אנחנו להגביה את תקרת הזכוכית שלנו

והידד למירון שנתן לי השראה!

פלפלים חריפים

 

כמו שאתם רואים זה לא בדיוק טיפ שבועי אבל זה בהחלט טיפ אימוני.

ואני מקווה שמי שחיכה לרשומה הזו לא יתאכזב....והפעם הבאה תהיה קרובה יותר...אי"ה

אתם יודעים

יש צרופי מילים מעכבים והרסניים מאוד כמו    "אני לא יכולה"  "לא יצא מזה כלום" 

                                                    "אני לא יודעת ולא מסוגלת"   "זה הולך להיות כשלון צורב" 

בכזאת קלות אנחנו אומרים אותם ולא שמים לב איך אנחנו יוצרים דרכם את המציאות ממש

תראו את התמונה הזו.

אף פעם לא טענתי לכשרון ציור . זה לא אחד מהכוחות הבולטים שלי אבל אני אוהבת להתעסק בצבע וכשהזדמן לי להשתתף בחוג מקוצר של 3 מפגשים שבו עשינו ציור על קנבס ("ציורי אוירה") החלטתי לנסות את זה

ואני - שכל הזמן  מאמנת אנשים לומר היגדים חיוביים מצאתי את עצמי אומרת בקול רם את המשפטים המכשילים דלעיל...והתמונה הזאת מספרת את הסיפור כמות שהוא-ותיכף אפרט

 דבר אחד בטוח- אין סיכוי להצליח כשמדברים ככה כי זה סוג של נבואה שמגשימה את עצמה.

אם האנרגיה שאני מביאה איתי היא שלילית - משהו טוב לא יכול לצאת מזה

 זה מזכיר לי תלמידה שבאה אלי יום לפני מבחן ואמרה -"אין לי סיכוי במבחן הזה אני בטוח אכשל בו"

מה הייתם עונים לה?

מנסים להסביר לה למהכדאי שתיגש/למה יש לה יכולת להצליח/ מרבים במילות שבח על יכולותיה הפוטנציאליות  .         זהו - שהחלטתי שלא!!!

• אני רוצה שאוזניה ישמעו את מה שהיא אומרת

• שתאסוף את עצמה

• שתקבל אחריות על החלטותיה

ולכן אמרתי לה "אם ככה - באמת אין טעם שתגשי..." זו שיטת האבסורד.

השיקוף הפשוט הזה העמיד אותה במקומה. היא חשבה שאתווכח איתה ,שאתחנן לפניה, שאוכיח לה שהיא יכולה , שאסביר לה מה היא מפסידה והיא תוכל להתווכח איתי ולשכנע אותי שהיא לא מסוגלת ושאתן לה אישור לזה - אבל זה לא הכיוון. 

בחרתי לא להיבהל ,שיתפתי פעולה עם ההיגדים שלה ומסרתי לה את כל האחריות. ויודעים מה?- זה עבד!!!

היא עשתה חשיבה מחודשת התעשתה ואמרה לי "טוב אני אשתדל"       והיא הצליחה!!!

הבשורה הטובה היא שאפשר לשנות את הגישה ואת המחשבה הזאת "אני בטח אכשל - זה לא יצליח לי"

בכל רגע

 וזו שאלה של בחירה

והסיפור של הציור -יוכיח

 במפגש הראשון- זה היה ציור ושמו דכדוך

ציירתי את ריבועי הרקע בחום-כחול -זהב ולא ממש הבנתי למה. רציתי צבעי אנרגיה ויצא לי משהו קודר. הרגשתי מדוכדכת וזה השפיע על היום שלי וגם על זה שלאחריו

במפגש השני-זה היה ציור ושמו חיוך

הבנתי שיש לי עוד 2 פגישות ואפשר לשנות את התמונה . כפשוטו . אז החלטתי לחייך ושיניתי גישה.  החלטתי שאני נהנית והתחלתי להלביש על הרקע המדכדך צבעים עזים של שמחה - כמו שרציתי בהתחלה

חשבתי לצייר פרח אדום גדול במרכז משהו עם נוכחות

ופתאום קלטה עיני מפית שנתנה לי השראה. היו מצויירים עליה פלפלים צבעוניים חיים ומשמחים

ואז הכרזתי בשמחה "אני לא מציירת פרח אני מציירת פלפלים" חברותי שכבר התבלבלו  ("אבל רצית פרח, את רוצה להתבאס שוב?"...) הופתעו כמוני ממש.  בהינף מכחול התחילו צבעי הכתום - אדום לכסות את מרכז הקנבס .  הייתי מודעת לזה שברגע זה ממש אני בוחרת  להחליף את הדכדוך של המפגש הקודם בחדוות יצירה פלפלית וחריפה

תבינו-היה לי לא פשוט להחליף את הערוץ הרגשי המדוכדך שהתחלתי ליצור איתו בערוץ שמח וחיוני אבל קבלתי החלטה מודעת שאני רוצה ליצור מתוך שמחה ופשוט פקדתי על עצמי ליהנות!

במפגש השלישי זה היה ציור עם דיוק

צריך לגזור מפיות, להדביק בשכבות ,ליצור ריבועים עם צלוטייפ. באמת עינוי סיני בשבילי

אבל זוכרים?

החלטתי ליהנות ...וכבר למדתי שלפעמים צריך לעשות גם מה שלא כל כך נוח...

 וזהו קבלתי את היצירה המוגמרת.

אז נכון שהיא לא יצירת מופת אומנותית (וזה המקום לפרגן לחברותי לחוג שיצרו ציורי אוירה יפהפיים...שאפו)

אבל מאז שציירתי את התמונה הזו היא פוגשת אותי בכל בוקר קורצת ומחייכת אלי

כאומרת - גם את יכולה

 רגע לפני סיום מצאתי משהו כצידה לדרך מפי תומס דרייר

הצייר לפני שהוא מניח מכחול על הבד רואה את הציור בעיני רוחו.. .

אם אתם חושבים על עצמכם במושגים של ציור - מה אתם רואים?

האם כדאי לצייר את התמונה שבמחשבתכם ?

ואני שואלת  איזה צבע אתם יכולים להוסיף לתמונה הזו כדי שתראה בדיוק כמו שאתם רוצים אותה

וכן- זה עניין של הרגל

לקרוא את הבלוג של יעל

אנא הגיבו -  זה כל כך מעניין לראות איפה זה פוגש אתכם...

הדרת נשים ? הכל התחיל מצוער אחד בקורס קצינים שהוא במקרה גם שכן שלי

הכל מדברים על הדרת נשים ואני מגלה פתאום שהסערה הגדולה שמתנהלת בחוץ התחילה ממעשה של בחור שקט, עדין ונחמד אחד שהוא במקרה שכן שלי ...צוער בבה"ד 1 שהרגיש נבוך לשמוע שירת נשים כי כך הוא מנהל את חייו הפרטיים וגם חשב שזו לא בעיה מבצעית לצאת ל10 דקות באמצע המופע...
וכל ההשתלשלות משם עד הנה היא כבר הסטוריה ואולי גם היסטריה...
ככה זה  כשיש מי שפועל ויוצר את מציאות חייו כפי שמתאימה לו בעוד האחרים שלידו מגיבים עליה
ובעצמה רבה כל כך עד שהיא קרויה היום בפי כל
 הדרת נשים
אתם יודעים
יש מחקרים שמראים עד כמה דיבור על התאבדויות מגביר את נסיונות ההתאבדות והצלחתם באותה עת-ככה גם כאן ככל שמדברים יותר על הדרת נשים ככה יותר משוגעים מקבלים במה .
תראו לאן זה כבר מגיע ..

לו הייתם פוגשים את אמא של אותו צוער  (שהיא כמו שכבר אמרתי שכנה וחברה קרובה) הייתם מגלים אישה נאה, דעתנית מאוד ,בעלת השקפת עולם מבוססת  ,לומדת הרבה , יודעת הרבה ופועלת בתחומי הקהילה כמו שרק מעטות יכולות

אמצעי תקשורת צמאי אקשן בוחשים ויוצרים סערה ואנחנו נוהים אחריהם וכמעט לא שמים לב מי ואיך קובע לנו את סדר היום הציבורי-ואנחנו מתמסרים  לזה בקלות.יכול להיות שיש מקומות שצריכים תיקון אמיתי -אבל פרופורציות רבותי...
השתגענו לגמרי
וכדי להימלט מגל השיגעון הלא פרופורציונאלי הזה אסור להביט אחורה ולצדדים .
צריך להיות ממוקד מטרה וללכת קדימה
מה יוסיף לחיי התעסקות בפטפטת הציבורית המאשימה דתיים/חרדים/מתנחלים... אלה הם גלי צונאמי גבוהים שהמדיה יוצרת סביב הסוגיה העכשוית -פעם כזו פעם אחרת-יש כוחות ואינטרסים חברתיים פוליטיים אבל אלו לא יקדמו אותנו  לשום מקום

מה כן יקדם אותנו?
אני למשל צריכה להמשיך ולהתרכז בדרך של עשיית דברים בעלי ערך בעיני. להמשיך ולשאת את חובותי המשפחתיים המקצועיים החברתיים. יש בזה הרבה שקט והרבה ברכה. זה המקום שבו אני יכולה להשפיע ולפעול ושם אני מתרכזת וכך יוצרת סוג של אי יבש ומוגן מגלי הצונאמי הגבוהים ששוטפים את רחובותינו
נסו את זה. כל אחד ואחת בתחומו.
                                                                                                                      
יש פה תמונה נהדרת  שצילמתי באפריקה בקיץ האחרון
וזה מזכיר לי קטע שמחברו לא ידוע אבל תוכנו משמעותי
"שאל הצעיר את הזקן הבודד
"מה הדבר הכבד ביותר?" ענה הזקן בקול עגום "כבד ביותר כשאין לך כלום לשאת"
והנה אישה באחד מהכפרים הנידחים באוגנדה שלא שמעה על הדרת נשים והיא נושאת את החיים על גבה ועל ראשה וכשזה קורה היא הולכת יחפה אמנם אך פניה קדימה והיא כל כך זקופה...

ומצאתי אותה מתאימה לכאן ולעכשיו           
 ומה התמונה הזו בשבילכם?

שימו לב
ממש מתחת לכיתוב הזה יש פס תכלת שבסופו משמאל יש מילה קטנה תגובות
חפשו אותה והגיבו...
כי זה כל העניין
 וזו דרך נהדרת להיות בקשר